לא על הלחם לבדו – על ההצגה ועל מרכז נא לגעת ביפו

לאחרונה חוויתי חוויה מסוג אחר לגמרי.

לא עוד ארוחה ואחריה עוד הצגה.

אלא ארוחה והצגה שהיו שתי חוויות מטלטלות, משלימות אחת את השניה, מעציבות ומעצימות גם יחד.

כל זה קרה לפני כשבוע במרכז "נא לגעת" ביפו.

לא על הלחם לבדו - על ההצגה ועל מרכז נא לגעת ביפו

למי שלא מכיר, מרכז "נא לגעת" הוא במה לתרבות ואמנות יוצרת, המקדמת דיאלוג שוויוני במטרה להוביל לשינוי חברתי מתוך אמונה ברוח האדם וביכולתו לגעת ולשנות.

המרכז פועל בכל ימות השנה ומעביר ערכים של פתיחות, סובלנות וקבלת השונה ומספק לקהל הרחב חוויה מעצימה וייחודית.

המרכז משלב בתוכו תיאטרון, מסעדה ובית קפה המופעלים על ידי בעלי מוגבלויות – חירשים ועיוורים ובעלי תסמונת 'אשר', הסובלים מלקויות שמיעה וראיה גם יחד.  המרכז מהווה מודל חדשני בכל הנוגע לשילוב והכלת בעלי מוגבלויות בחברה ועד כה ביקרו בו למעלה מ-700,000 מבקרים מרחבי העולם ומישראל מאז פתיחתו בסוף שנת 2007. בשנים האחרונות יצאו חברי התיאטרון למספר הופעות בלונדון, ניו יורק, סיאול ועוד וקצרו שבחים רבים.

לא על הלחם לבדו - על ההצגה ועל מרכז נא לגעת ביפו

לא על הלחם לבדו - על ההצגה ועל מרכז נא לגעת ביפו

את הביקור התחלנו בחוויה יוצאת דופן (בשבילי ואני מניחה שבשביל כל האנשים "הרגילים").

ישבנו במסעדה שנמצאת במרכז נא לגעת שנקראת "בלק-אאוט" ( Black-out ), שם אכלנו ארוחת ערב בחושך מוחלט.

כן…לא "חושך רומנטי", ולא חושך שניתן להבחין בו איפה אתה נמצא, מי מימינך, מה משמאלך, מה אתה אוכל ומה שותה – חושך מוחלט.

אל המסעדה החשוכה הובלנו על ידי מלצרית עיוורת, שהובילה אחד אחד מאיתנו לכסאו.

את הזמנת המנות עשינו עוד טרם נכנסנו למסעדה (הסתכלנו על התפריט באור ובחרנו), אבל איך זה נראה בצלחת לא יכולנו לדעת…

ההסתגלות לחושך המוחלט מאוד קשה, וההימצאות בסיטואציה של "עיניים פקוחות לרווחה" שלא רואות כלום, היא מתסכלת, מלחיצה ומסחררת, עד שהעדפתי רוב הזמן לעצום את עיני.

לא רצינו להסתכן בשפיכות מיותרות וכתמים, אז הזמנו לשתות רק מים…

עד שהמנות הוגשו, שמענו מהמלצרית שלנו, שהתעוורה בגיל 18, על החוויה שעברה ועל חיי היומיום שלה.

הופתענו לגלות אדם אופטימי, השמח בחלקו ומרוצה מהשינויים שחלו בו בערבות המאורע הטרגי.

המלצרית שלנו נשואה לאדם רואה, מתפקדת כמעט ככל האדם, מבשלת, עובדת וגם עושה רבות למען הקהילה.

ממש קרן אור בתוך החושך המוחלט.

המנות הגיעו (המלצרית מבדילה בין המנות לפי הצלחות השונות), ובפעם הראשונה בחיי, לא יכולתי "לאכול עם העיניים". החושים היחידים שפעלו בארוחה הם חוש הריח, חוש הטעם וחוש המישוש 🙂

מנת הסלמון שלי על גרטן תפוחי האדמה היתה מוצלחת מאוד. ההנאה מהמנה לא נפגמה כתוצאה מכך שלא ראיתי אותה.

יצאתי מהארוחה עם רגשות מאוד מעורבים – מצד אחד תסכול, צער על שיש אנשים שחיים כך חיים שלמים/ שנים רבות, ומצד שני, עם איזושהי אופטימיות בעקבות שיחתנו עם המלצרית שלנו. וגם, זה תמיד "מעודד" לדעת שהצרות שלך הן כאין וכאפס לעומת של אחרים.

ואלו המנות שהוגשו לנו, שיכולנו לצלם אחרי שיצאנו אל האור:

לא על הלחם לבדו - על ההצגה ועל מרכז נא לגעת ביפו

לא על הלחם לבדו - על ההצגה ועל מרכז נא לגעת ביפו

לא על הלחם לבדו - על ההצגה ועל מרכז נא לגעת ביפו

לא על הלחם לבדו - על ההצגה ועל מרכז נא לגעת ביפו

משם עברנו אל התיאטרון, לצפות בהצגה "לא על הלחם לבדו".

לא על הלחם לבדו - על ההצגה ועל מרכז נא לגעת ביפו

מדובר בהצגה שכל עשרת שחקניה הם חרשים ועיוורים גם יחד (סובלים מתסמונת "אשר"), אשר לוקחים את הקהל למסע בעולמם הפנימי, במחוזות החושך, הדממה ו.. הלחם. סביב ציר הזמן של לישת הבצק, התפחתו ואפייתו על הבמה נוצר מפגש בין השחקנים לקהל. במהלכו, השחקנים מובילים את הצופים אל רגעים קסומים בין פנטזיה למציאות, בין המפואר למגוחך, ויחד משחזרים זיכרונות, מגשימים חלומות נשכחים ו"נוגעים" בניצוץ הבריאה הקיים בכל אחד מאיתנו, מחזירים את הצופה לדבר הבסיסי, אל הלחם, אל הגעגועים לבית. "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם…"- אומרים, ומדגישים את חשיבות המפגש בינם לבין הקהל, ואת הצורך בקשר, שהוא קיומי לא פחות מהצורך בלחם- עבור כולנו.

לא על הלחם לבדו - על ההצגה ועל מרכז נא לגעת ביפו

מכיון שהגעתי להצגה מיד לאחר חווית הארוחה בחושך, לא יכולתי להוציא מראשי שבזמן שאנחנו יושבים וצופים בהצגה שיש בה דמויות, ויש לה מוזיקה ותאורה וקולות, שהשחקנים בהצגה בעצם חווים חושך מוחלט ודממה מוחלטת. הם לא רואים אותנו, לא אחד את השני, לא שומעים את המוזיקה המלווה את ההצגה, את מחיאות הכפיים של הקהל. מדהים וגם כ"כ עצוב.

החוויה היא קשה, אך לדעתי גם חובה.

הדרך למופע

“לא על הלחם לבדו”, היא הפקת התאטרון השנייה המורכבת מאנסמבל שחקנים חרשים-עיוורים. החזרות להצגה ארכו כשנתיים, במשך חודשים רבים נבדק תהליך אפיית הלחם והתאמתו לבמה כיחידת זמן משותפת לשחקנים ולקהל. תוך כדי העיסוק בלחם, שהוא הרבה מעבר לסך כל מרכיביו, הועלו רגעי אושר קטנים, זיכרונות, חוויות וחלומות של השחקנים ונמצאו דרכים חדשות לתקשורת כקבוצה וכאנסמבל תיאטרון. במהלך העבודה התנסו המתורגמנים לשפת סימנים בחוויית החושך והדממה היומיומית של עמיתיהם השחקנים, וזאת בכדי להכיר טוב יותר ובאופן פיזי את חייהם.

פסטיבל תיאטורנטו בנא לגעת

בחול המועד פסח יחגוג פסטיבל תיאטרונטו 25 שנים להיווסדו ואת פתיחתו הוחלט לקיים השנה לראשונה בתיאטרון "נא לגעת" ביפו. במסגרת הפסטיבל יוצגו הצגות יחיד מקומיות וכמו כן הצגות יחיד מאוסטרליה, אירלנד, רומניה, אנגליה ופולין. אולם, גולת הכותרת של האירוע השנה הינה פתיחתו בהצגת יחיד ראשונה מסוגה בעולם בשם "תגידי תפוז" בכיכובה של בת שבע רבנסרי, שחקנית חירשת-עיוורת מאנסמבל השחקנים של מרכז "נא לגעת".

ביקור במרכז "נא לגעת", אכילה במסעדת "בלק-אאוט" וצפיה בהצגה "לא על הלחם לבדו", לדעתי זאת חוויה מומלצת מאוד, למרות הקושי המלווה.

לאתר של "נא לגעת": http://nalagaat.org.il/

הצטרפו לדף הפייסבוק שלי: https://www.facebook.com/hadar.oknin

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “לא על הלחם לבדו – על ההצגה ועל מרכז נא לגעת ביפו

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s